מאת: חן עין-הבר
מתוך הכאב הבוקע נשמע ציוץ הציפור
דמעה זולגת על לחיי
לראשונה בפנייך
לקח לה זמן להסכים
לחלוק את בדידותי
דמעה זולגת על לחיי
לראשונה בפנייך
לרגע העזתי
להיחשף באהבתי
לשתוק יחד בשיתוק
הוא אמר
תודה
תודה שאת נמצאת איתי
קרוב
בשקט
כשכאילו שום דבר לא קורה
שאני לא צריך לספק מילים
מהמקום הזה
ולמד
איך מתוך השיתוק
לאט
מתחילה תנועה
למד
שאפשר להיות שם
יחד
ואת
שלא מוותרת על עצמך
מטפסת תשושה ומפוחדת
מן התהומות
ומוצאת כוחות עזים משחשבת
שיש בך
את
שכל כך הרבה פעמים
ויתרו עליך
רוצה בכל מאודך שיהיה לך טוב
שגופך יהיה לך לבית
שהעולם לא יחדור תחת עורך
ואני
עם ליבי שמתרחב
מפנה בו עוד מקום עבורך
רוצה יחד איתך
שיהיה לך טוב
שתרגישי עצמך בחיק
העולם
דמעות מדברות
בעבר
כשהייתי הולכת לפסיכולוג
היינו מחכים שיגמרו הדמעות
ואז ממשיכים לשוחח
שיחות חשובות
אך הדמעות היו ממתינות
לתורן
עכשיו
למדתי
שאפשר לדבר בדיוק מאותו מקום
ממנו מגיעות הדמעות
הלב העדין שלך
עטפי אותו בעדינות, ברכות
כמו היה ציפור עם כנף שבורה
כשעפעפייך כבים
ומשקל גופך מושך מטה
שימי לב לליבך שממשיך לפעום
גם אם הוא מדמם מפצעיו.
כשהעולם לא רואה אותך
ואת חשה כי אין לך בו מקום
בית החזה סוגר עליך
והנשימה מצטמצמת עד מחנק
מצאי מבט, מגע
אולי בכל זאת יש יד מלטפת
ילדה מחייכת
חתול הנאמן לריכוך הלב
אל תישארי לבד
קומי
רקדי
גם אם בתנועות של משקל מושך מטה
אפשרי לאדמה לדחוף אותך מעלה
העזרי בה להתרומם מן הקריסה
תני לשתיקתך
להיות למילתך האחרונה
היכן שריק מעוד
כרגע ממש
חושי את תחושת הרווחה
היכן שאין אחיזה
וישנו שקט
ממנו יגיע בצעד הבא
הסטת מבט
החזה מתכווץ
הבטן מתקשה
האוויר
סוגר עלי מבחוץ ונמחץ מבפנים
משהו מצמצם אותי עד כדי מחנק
והראש מנסה למצוא פתרונות
לסלק את התגובה הבלתי מוזמנת
אנשום
איך אפשר לנשום אל המקום בו הנשימה סוגרת?
כאשר הסרעפת מתכווצת אל תוך עצמה
וצלעותיי נמחצות מעצם החלל
כל קול
המנסה לנחם או להזכיר שאין בזה טעם
אינו מוצא דרכו מטה
הגרון מצר את דרכו
לרגע
מסיטה מבט מהפנים אל החוץ
רקפת בר בוקעת מתוך סלע בגינתי
אולי גם אני יכולה
בואי
בואי
ננשום אוויר קר
ונריח אדמה סופגת טיפות
כי אין קסם גדול מזה
חוש הריח שלנו
לא נועד רק כדי שנשרוד
בואי
קנאה
מתכווצת
אל מול התעוזה ועודף הביטחון
גם מתקשה עם חוסר הדיוק
ועם צרימות של זיוף אל מול ההגינות.
אלוהי השיפוטיות.
נזכרת
כי אנושיים אנחנו
אם כך מותר
מותר לצעוד בחשיכה
והעיקר לא להרגיש אשמה
העיקר לא להיצמד אל רגשות האשם
העיקר לא להיאחז במה שמגיע
העיקר לא…
"לא" אינו הוא העיקר
הרי מותר
מותר לקבל
לקבל את הצרימה בלהיות אנושית
ולאפשר לנשימה להיכנס דרך הסדקים
גבולות
1.
מילה לא אמינה
משרטטת קו מקווקו
ואתה נכנס במרווחים
מתבוננת בפליאה בחתול שלי
ולמדה
הוא משרטט קווים ברורים וחדים
בציפורניו המושחזות
על עורי
הביטי סביבך
רואה עוד אחת כמוך?
את כאן בזכות ולא בחסד
בואי
ננשום רגע יחד
את יודעת
זה לא באמת תהליך פירוק
זהו תהליך גילוי
זוכרת שחששת שהכל יתפרק?
אט, אט
הבאת עצמך
התעקשת
וראי זה חיבר
ועכשיו
אין צורך להיעלם
אני רוצה לבקש ממך
שימי לב
עקבי אחר נקודת הייחוס
את כבר לא בתחתית
את נכנסת בשער
אנחנו פה יחד
לא מאמין לזה
כועס עליך
כועס עלי
יד על החזה מרגישה לב דופק בקצב מואץ
נראה כי מתחת לידיים הפרושות
והגוף שנכנע לאדמה
ישנו פחד
בגופך אתה מתאר:
כדי להרגיש צריך אינטנסיביות
בניסיון להרפות יחד
יש משהו שנדרך
מסוכן להרגיש עדינות גלויה בחשיפות
ואני משתדלת
לגעת ולהתקרב מבלי לאיים
מסייעת לשנינו
לגייס עוד סבלנות
מהפחד למות אני מפחדת לחיות
מהפחד לחיות לא מצליחה להרפות
ואז
אני רק רוצה לישון
מתקשה לקום
"לא רוצה למות מפחד למות
גם לא רוצה למות מפחד לחיות"
לכודה
עכשיו
כשאני שוכבת פה על צדי
ואת מערסלת אותי במגע כפות ידייך
המילים הללו יכולות להיאמר מפי בקול
עם כל שאיפה
עם כל נשיפה
אני יכולה להיות
לחיות
למות
לפחות עכשיו
כמה מפחיד להושיט יד
כמה מפחיד כשאין יש מושטת חזרה
כמה מפחיד כשישנה יד המושטת חזרה
כמה מפחיד לא להושיט יד
לבד
כמה מפחיד לבד
ישנם חלקים בנשמתי
שעדיין לא מוכנים
לשכון בגופי
להרגיש את הבטן
מהווה איום
ממש כמו להרגיש אותך
איך אשכון בגופי כשאתן שם?
מתי כבר אוכל
להרגיש קירבה
מבלי שאאלץ
להקריב
כשהבאתי את הפחד שלי
אתם
נבהלתם
התרחקתם
נסגרתם
ואני למדתי
למדתי שאם אני אביא
אותי
אשאר לבד
נבהלתי גם אני
מעצמי
למדתי
לבלוע
את הרוק
וגם את הרצון
והתחלתי לשמור
עליכם
מפניי
הפעם
כשנשבר לי הלב
נוצר סדר עמוק
אחד
הפעם הוא לא התנפץ לרסיסים
התקרבות
נזהרת
מחשבת צעדיי
אולי לא כדאי להתקרב יותר מדי
רוצהלשמור את האפשרות
לקום וללכת
חוזרת
שוב ושוב
חוזרת
רואה אותי מתקדמת בצעדיי
ומה יקרה כששוב אפול?
נשארת
לעת עתה
נשארת
מה שידוע
אין בו לחדש
ואת שאינו ידוע
עלינו להוקיר בענווה
לקוד קידה עדינה
בהסכמה
כי רב הנסתר על הגלוי
והגלוי אינו אלא
בעיני המתבונן
השינוי מחזיר לנוכחות
