מאת: חן עין-הבר

מטופל שמגיע לתהליך טיפולי, מבקש במודע ושלא במודע, להיות יכול להביא את כל חלקיו למפגש. חלקים ילדיים, תהליכי חיים שלא הושלמו ועדיין מבקשים מענה ועוד. בשל כך הוא ישליך עלינו המטפלים, רגשות שלא יכול עדיין להתמודד איתם או שהיה רוצה חווית שותפות ותוקף לקיומם. יחד עם זאת, אם נתייחס למה שקורה בקליניקה כחוויה שמשחזרת חלקים אלו בלבד, אנו מפספסים את העובדה שתהליך החיים חי וקורה ברגע באופן שמוכר למערכת וחדש בו זמנית. קיימת אפשרות להקשיב להתרחשות החד פעמית הזו דרך החוויה, שאינה תלויה בפרשנות או תיאוריה כזו או אחרת (גם אם מכילה אותה), שלוקחת בחשבון את האינטראקציה הספציפית המתרחשת בין המטופל והמטפל עצמו.

במילה שיחזור אנחנו בעצם מוציאים מההתרחשות הנוכחית את האינטראקציה של ההווה – שיש בה יותר. יש בה את מערכת היחסים הייחודית של המטפל והמטופל הספציפיים שגם מתרחשת שם. עם כל ההיסטוריה המשותפת והאישית שלהם. עוד יש את מערכת העצבים המופעלת כרגע, שנושאת איתה את "הפרשנויות" שלמדה על איום. היא לא משחזרת את הפעמים הקודמות שבה חשה איום, היא חשה איום ברגע זה ממש, ובמובן הזה אין כאן שיחזור אלא יש כאן מצב, תנועה, התרחשות שקורית ממש בחדר ברגע הזה ואליה המערכת מגיבה, בעקבות היכולת שלה "לפרש" כך ולא אחרת.

כשאני כמטפלת מתבוננת בתגובת המטופל או בהתרחשות שקורית בתוך החדר, כעל "שיחזור" של יחסיו עם הוריו (למשל), אני כבר שמה עצמי מחוץ להתרחשות, כאילו אני רק ייצוג. אם כי, בחדר עצמו אני נמצאת ממש. אני עם כל "הפרשנויות" של מערכת העצבים שלי, עם האופן שבו אני נוכחת ומופעלת בתוך הקשר הטיפולי הזה (לא רק כיצור שנושא השלכה והעברה).

כשההתעניינות שלי היא להראות לו מה משתחזר עכשיו, מבלי להפנות תשומת לב למה שבאמת קורה עכשיו, ששם יש תמיד עוד ויותר, אני יכולה לפספס את ההזדמנות לסייע למטופל/ת להפנות את תשומת הלב לכמיהה שדופקת על הדלת. מתוך המופע הזה שמרגיש עכשיו איום או תקיעות, שכביכול "משחזר את עצמו", מגיעה הכמיהה המבקשת עבורם לנוע באופן כזה שמי שנושא אותה (המטופל.ת) יוכלו לחוש אותה ולהיות אתה בקשר. משם מתאפשרת הקשבה לתנועה חדשה שמבקשת לקרות. ששנינו לא יודעים מה היא.

אני גם יכולה לפספס את ההקשבה לתחושה החיה שמתעוררת בי (המטפלת) ברגע, שהיא שונה מהפרשנות שיש לי אודות ההתרחשות בחדר, בקשר. היא שונה מכל הידע שיש לי אודות העברות ותיאוריות של התפתחות או התקשרות, אם כי היא מכילה גם את הידע הזה שרכשתי. יכול להיות שאני אתהה האם מה שקורה כאן מתבטא בעוד קשרים ואלו. יכול להיות שאשים לב שיש כאן משהו שמזכיר את ההיסטוריה ההתפתחותית של אותו אדם או בת אדם. ייתכן וגם אבחר לשתף את המטופל.ת בתהיות אלו. בוודאי שלא אביא אותן כפרשנות מוחלטת או ידיעה ברורה, אלא כמשהו לבחון אותו יחד, ובעיקר לבדוק אותו אל מול התחושה המורגשת שלו/ה ושלי.

ג'נדלין (פרקטיקות ההתמקדות, ה- TAE ופילוסופיה של המודל התהליכי) ניסח את המושג: "instance of itself". משהו חי שקורה והוא כמו דוגמא חיה למשהו אחר שקרה בעבר. אך אם נשים לב לניסוח, זה לא instance of something else \ something out there \ something happened before". אלא זה instance of itself, כי זה לא יכול להיות דוגמא של משהו אחר, זו התרחשות ממשית שמדגימה את עצמה ברגע. ובכל זאת המילה instance מרמזת שיש כאן משהו כמו, למשל… משהו שמוכר למערכת וחדש בו זמנית.

כאשר מישהו/י מגלים את "השחזור" מתוך עצמם. כלומר, מתוך השהייה עם מה שמתרחש ברגע והאופן בו הוא נחווה בגופם, ההבנה המגיעה, שמקשרת בין מה שמוחש ונחווה עכשיו לבין זיכרון קדום שחי בתוך הגוף, מייצרת רצף שמוביל לאינטגרציה ולשינוי ברגע עצמו. עצם שימת הלב החווייתית ל- instance שמתרחש, כבר משנה את האופן בו המטופל.ת נושאים את אותו זיכרון בגופם. ארחיב עוד.

מהות עיקרית לאינטראקציה של המטפל-מטופל באותם רגעים היא האופן שבו המטפל.ת נוכח עם המטופל.ת, מתקף, נותן מענה אחר מזה שניתן בעבר. אז נוצרת תנועה חדשה במערכת העצבים של המטופל/ת: הפעם המערכת לומדת "לפרש" מחדש את מה שנחווה בעבר כאיום, כתקיעות…  כאות לאפשרות של ביטחון, של נראות. אפשר לגעת ב.. ולהרגיש את… מה שלא ניתן היה בעבר, ויחד אנו מאפשרים לעוד להופיע ולהתהוות. תהליך שאי שם נעצר או נקטע יכול להינשא הלאה. המטופל.ת חשים תנועת חיים (הקלה, פריקה…) שמשנה באופן ממשי את האופן בו הם נושאים את אותו "שיחזור" / instance בחייהם, ומייצרת צעד משמעותי בתהליך.

הרבה פעמים זו מלאכה עדינה ומורכבת להיות עם כל המורכבות של ההתרחשות הגלויה והסמויה ב"שחזור". עם זאת, תמיד יש כמיהה שמבקשת להישמע יותר מכל פרשנות ותובנה שנוכל להביא (גם אם הללו חכמות ואף מפקחות). יש לנו דרך להקשיב לה על ידי הפניית תשומת הלב ל- instance שמתרחש ברגע. אם נוכל ללוות יחד את החוויה הישירה שמתרחשת, יתאפשר שינוי בכיוון אותו מסמנת לנו הכמיהה.