מאת: יניב קקון

אבא חכם או אבא טוב ? מה ירפא אותי

שנים בהם מצאתי עצמי בטיפול כאשר בצד השני יושבת אישה . לסמוך על גבר לא בא בחשבון ואז הבנתי שללא הטבילה הזו בנוכחות גברית לא ארפא בי הרבה חלקים בעיקר כאלו המבקשים לסמוך. אני זוכר את המטפל הגבר הראשון שלי מחייך ואומר "שהחיינו והגענו לזמן הזה " .

אז המסע שלי עם מטפלים גברים התחיל לפני 10 שנים, אבל עיקר דברי לא בשיתוף חוויותי האישיות, אלא תהייה אמיתית המלווה אותי זמן מה, שאולי ליוותה רבים לפני כמו היינץ קוהוט בספרו "כיצד מרפאת האנליזה", שם קוהוט הגיע למסקנה כי החמלה הינה מרכיב חשוב אליו יש לסגת מפני הידע .

התחנה האחרונה במסע שלי היתה בטיפול לקאניאני שם הרגשתי איך החכמה מביאה שינוי לתוך התמכרויות קטנות או כמו שהיה אומר פרויד "הקלה בסימפטומים" .

המילה בעברית הינה "תסמין" אך המונח הלועזי סימפטום מורכב מהמילים Sym ("ביחד") ו-Piptein ("ליפול"), ומשמעותו המקורית ביוונית היא "תאונה". אני הופתעתי ממשמעות המילה "ליפול ביחד" . אבל עוד אחזור למשמעות הזו שהובילה אותי לתובנה חשובה.

כמטפל, חקרתי לאחרונה את כל המבנה המעניין והמוזר כאחד של טיפול: אדם מגיע אליי למפגש מספר לי על בעיותיו ובסוף הפגישה משלם לי כסף. המבנה הזה שכה נראה לנו הגיוני, הרי שבעבר הלא כל כך רחוק יחסית, לא היה קיים רוב שנותיה של האנושות.

היה רבי, איש רוח או שאמאן אבל מטפל שמקשיב לאדם אחר זה מבנה שנוצר לפני כ- 100 שנים על ידי זיגמונד שלמה פרויד.

פרויד ביקש להעלות דברים מהלא מודע לפני השטח כדי לרפא את הסימפטום. שהרי הסימפטום מקורו בתכנים שהנפש לא מסוגלת להתמודד עימם ולכן היא דוחקת אותם ללא מודע. אלא שתכנים אלו לא נשארים שם לנצח ומבקשים להבליח החוצה, ואחת הדרכים להבלחה זו היא "הסימפטום".

מכאן שאם נבין ונגיע לאמת המודחקת בלא מודע של האדם הרי, שלא יהא צורך עוד בסימפטום. כך באנליזה הלאקניאנית בה התמדתי 2.5 שנים, המטפל היה רק מראה סקרנית שהקרינה חזרה אלי, לכאורה, את הלא מודע שלי. ואכן ברבדים מסויימים הפסקתי למצוא מזור באוכל, מסך ואפילו ב"לפוצץ את היומן" בעבודה. אם כך האומנם "ידיעת האמת " ריפאה אותי ?

זרם טיפולי זה אכן מאמין שרק האמת תרפא.

במקביל לזרם זה התפתח זרם נוסף יותר פופולרי כיום, האומר כי מה שירפא הוא מפגש עם "החוסר" שהיה בעבר ואז בחירה למלא אותו מחדש. האמנם? אם אמצא את הכאב שאבי נטש אותי וארגיש את החוסר אקבל אותו באהבה וארגיש את האהבה שחסרה לי לפני כ – 50 שנה, וגם ארגיש כיצד המטפל שלי לא נוטש אותי בכל מחיר, האם אז יתמלא הבור ? האם אז ארגיש חי חופשי משוחרר בוטח בעולם?

ד. ויניקוט , קוהוט , קארל רוג'רס  היו הדמויות שמשתייכות יותר לתפיסה זו . בספרו דלעיל קוהוט אומר, מה זה עוזר שהמטופל שלי יודע את האמת אם הוא לא רוצה להכיר בה ודוחה אותה . אז מבין קוהוט שהוא צריך לנטוש את האמת לסגת לאחור ולהביא אמפתיה. הבנה זו נתנה מתוך ניתוח מקרה שבו מצבו של המטופל היתדרדר בעקבות היעדרות מאולצת של קוהוט שהיה המטפל מהפגישות שלהם.

אז "האמת תרפא" או שמא "האמפתיה תרפא"? מה ניסיונכם הראה לכם? לאלו שהתמידו ללכת למטפל, לא כמה חודשים אצל מטפל אחד וכמה חודשים אצל מטפל אחר ואז כמה פגישות אצל מטפלת נוספת. אני מדבר על אלו שלא וויתרו לעצמם והלכו כברת דרך עם מטפל/ת. מה לבסוף אתם מרגישים שריפא אתכם.?

לאחרונה רווח לו שיח מעניין בין מחנות מעולם הטיפול הזוגי הטוענים כי הפיכה של בן/ת הזוג לדמות היקשרות בטוחה הינה טעות יסודית ונדרשת מובחנות ממנו .

זאת לעומת בניית יחסים בטוחים וריפוי הפצעים שנוצרו בקשר מהעבר דרך הנעת מערכת ההיקשרות של בת הזוג ולאו דווקא דרך הבחנה ונפרדות ממנו.

הדיון קצת דומה בעניי ליצירת היבדלות מוחלטת מהמטפל שהקשר עימו לא רלוונטי כלל אלא, חשיפת הלא מודע והגעה לאמת. היינו, האמת תרפא.

לעומת מטפל שהינו דמות דרכה כל הפחדים שלי בקשר יעלו וכך נוכל יחד לרפא את הקשר . היינו האמת לא תרפא אלא "הקשר" ירפא .

אנחנו בקליניקה נבנה קשר בטוח, לא נוטש, יציב וזה יגרום למטופל לחזור לבטוח בקשרים לסמוך ולרפא עצמו. מה שלא קיבל המטופל בעבר יקבל הוא כאן בפגישות שלנו והחסר יתמלא ומשכך לא יהיה צורך יותר בסימפטום.

לא עצם העלאת התכנים מהלא מודע תרפא אלא הקשר בין שני יצורים אנושיים במסגרת פגישה של שעה אחת בשבוע .

ג'ון בולבי ממציא תאוריית ההיקשרות היה הראשון שצעק, אחרי זמן רב, "חברים אין פה לא מודע שהפנים חוויה באופן מסוים וגרם לטראומה". בולבי אמר: יש פה אירוע אובייקטיבי ששולחים ילדים לאשפוז ללא ההורים שלהם כנהוג בשנות ה- 40 וזה מה שיוצר טראומה בקשר ומביאה בעתיד להתפתחות סימפטומים גופניים.

משכך צריך פשוט לא להפריד ילדים מהורים. שהרי עד אז טען פרויד, האירוע לא חשוב, המציאות האובייקטיבית לא חשובה, אלא כיצד הפנים האדם באופן סובייקטיבי את המציאות /האירוע לתוכו .

אז מה יותר נכון ? אם אברר בקליניקה כיצד הפנים המטופל את האירוע או אם נפגוש את הרגש שלא נחווה אז בעבר ונמלא אותו בקליניקה במסגרת הקשר הטיפולי?

אני חוזר רגע אלי ולפגישות שלי כמטופל לאקניאני שם הרגשתי ברגע מסוים שאני מגיע לתקרת זכוכית ביכולתי לסמוך אי פעם על האדם שמולי, על אף החכמה שלו ועל אף שהראה בכל פעם בכמה סתירות פנימיות אני חי. כל אמירה שנאמרה מפי נסתרה או הועלתה לספק .

באחת הפגישות אמרתי :

"אני מרגיש שאתה לא אוהב אותי"

"למה?" שאל המטפל

"כי משהו בעיניים שלך, אני לא יודע להסביר" אמרתי

"אז אם אעשה מבט מסוים ואחייך זה אומר בהכרח שאני יותר אוהב אותך?" אמר המטפל

נותרתי שותק ואכן הסכמתי עימו. "מה זה הדבר שמביא לנו ביטחון?"

אחד הדברים שאני ואשתי מלמדים בשנים האחרונות בתכנית הלימודים שלנו היא תאוריות היקשרות מתוך מחקרים על מערכת העצבים המראים נתונים מעניינים כיצד מבטים, מחוות, תנועות גוף ועיניים גורמות לתחושת ביטחון או חוסר ביטחון.

לדוגמא, ידעתם שמספר הגירושין עלה משמעותית במחקר שנערך בארה"ב בין זוגות שאחד מהם עשה ניתוחים למתיחת פנים כך שהבעת הפנים השתנתה? לא היו לו קמטים גם כשחייך וצחק ומשהו היה יותר סטטי בהבעה. את המחקר הביא בזמנו סטיבן פורג'ס שהעביר במלון דן פנורמה סמינר על התאוריה הפוליווגלית.

אז יש משמעות לקשר? יש משמעות לטונציה של הקול שלי ? יש משמעות למבט שלי? הרי פרויד לא היה רואה בכלל את המטופלים שלו. קולגה שלי מטופל באנליזה לאקניאנית כבר 6 שנים כשהמטפל שלו מאחוריו . הרגע הראשון בו הוא פוגש את המטפל זה כשהוא מסתובב ללכת ולשלם לו.

אז מה באמת מרפא ?

אני יודע שלפני שעזבתי את המטפל שלי הוא אכן אמר לי דבר נכון . הוא המחיש את דבריו כך.

• יש אבא שהבן שלו נופל הוא ניגש אליו מרים אותו על הידיים ואומר לו מה קרה רוצה לספר לי.
• ויש אבא שרואה את בנו נופל אבל לא זז ממקומו ומחכה שהילד ייגש אליו ואם הילד ניגש האב ירים אותו על הידיים וישאל לשלומו .
  איזה אבא אתם הייתם רוצים?

ההבחנה שנתן לי המטפל היתה נכונה אבל לא עזרה לי. היה קשה לי למצוא מקום בתוכי שיכול ללכת לבקש עזרה אחרי שמעולם לא עשיתי זאת מאף גבר, הואיל ולא היה כזה בחיי שאוכל לסמוך עליו. ההבנה הזו לא הספיקה לי, רציתי להרגיש ולו לרגע איך זה שאבא ניגש אלי ומרים אותי. איך זה שהמטפל בודק מה איתי שואל אותי אם המלחמה מערערת אצלי את החוויה הפנימית? מדוע יש לי מניעה מלהיפגש לפחות בזום? או אמירה באמצע מפגש מהסוג של: "אני רואה שדברי עכשיו עוררו בך משהו", "מה אתה מרגיש? יכול להיות שזה פחד?"

בעבודה עם הלא מודע אין משמעות בכלל לשאלה " מה אתה מרגיש " שהרי ברגש הלא מודע לא מתקיים .

אני חוזר רגע להגדרת המילה "סימפטום" זוכרים ? "ליפול ביחד"

וחשבתי לעצמי איזה צמד מילים מרגש ממש .

לפני כחצי שנה ה-7 באוקטובר תפס אותי בחו"ל. החלטנו אני ומשפחתי להאריך מעט את השהות שלנו שם לעוד כחודש וחצי ואז לחזור ארצה. אחד המטופלים שלי החל להביע לאחר שנה יחד פתאום קולות של חוסר ביטחון ואמון בי . הוא כמובן לא דיבר על העובדה שאני נשארתי בחו"ל גרמה לו לפקפק בקשר, והוא טען והראה לי הרבה אירועים במהלך הטיפולים שלנו שבהם לא שאלתי מספיק, לא התעניינתי מספיק ובעיקר לא עשיתי מספיק, מה שפגע בו מאד וכיצד יוכל לבטוח שוב בקשר.

אני כמובן תחילה הראיתי לו כמה היה לי אכפת ממנו ועברתי עמו על ההודעות ששלחתי בעבר וההתכתבויות שמראות כמה כן היה חשוב לי הקשר וכמה כן התייחסתי אליו ושאני מזהה את הקושי שלו לבטוח בי ושזה בסדר, ואני מקווה שהוא ימשיך להגיע לפגישות שלנו. עוד הוספתי כי לאחר שנה של פגישות יש משהו בלב ובקשר שנרקם ביננו ומתחזק וזה אולי עלול להפחיד אותו. אבל הוא היה בטוח בשלו ולא הסכים וביקש לסיים את הפגישות.

אני כיבדתי את רצונו ובכל זאת אמרתי לו שאני לא מקבל אף אחד במקומו עדיין. זה יותר הלחיץ אותו והוא המשיך באותה שיחת טלפון לנזוף בי ולצעוק עלי על הנזק שעשיתי לו.

מנגד אני כל השיחה מצד אחד לא מבין מה הוא רוצה ממני, שהרי אהבתי אותו מאד והמפגשים איתו היו חשובים לי, שלא לדבר שהוא תפס את רב מפגשי ההדרכה שלי והיה נוכח בהם כמעט בכל פגישה עם המדריך שלי, אבל היה רגע שההתקפות של המטופל בטלפון גברו.

ואז הוא אמר: "אתה יודע מה אני אתבע אותך" . באותו רגע חשתי איזו נפילה ממקום גבוה ופחד עטף אותי . זה היה הרגע שרבים מגדולי המטפלים דיברו עליו. הבנתי מה אמר ביון שהשינוי מתחיל כאשר מבינים שבקליניקה יושבים שני אנשים מפוחדים יחד באותו חדר. ואכן כך זה מה שרצה המטופל שלי שארגיש איתו יחד את הפחד הבלתי נסבל הזה, ואכן הצליח לו. כאילו כל גילויי האמפתיה שלי לפני האיום שלו לא עזרו לו, ואני רק יכול לשער שאמר לעצמו " אני לא קונה את זה". כשאמר את מה שאמר הוא הרגיש מבעד לטלפון את הפחד שלי ואז אמר לעצמו אני מניח " אהה עכשיו אתה איתי"… או אם לחזור להגדרת הסימפטום "עכשיו אתה נופל איתי ביחד". רק ככה הצליח המטופל להרגיש אותי, מה שכל כך רצה ולא הצליח. הדבר הביא לשינוי עמוק בי ובו.

אז זה מה שרוצים המטופלים מאיתנו "ליפול ביחד" ? ליפול או להפיל אותנו ולדעת שלא נעזוב שנישאר יחד?

אני יכול לשתף מניסיוני שהרגעים הטרנספורמטיביים בחדר היו כשהסכמתי ליפול יחד עם המטופלים שלי. יש עוד דוגמאות רבות כאלו ולכולן מכנה משותף אחד שהמטופל רוצה להרגיש אותי איתו שם. להרגיש אותי לא באמירות נחמדות או מבט אמפטי או חיוך, אלא להביא את הרגש הכי קשה שלו, להפיל אותו בינינו ואז להרגיש יחד שם. שימו לב אני לא משתמש בשפה אחרת כמו שהמטופל יבדוק אם אני "שורד" את זה. לשרוד הינו מונח שונה מלהיות ביחד. לשרוד מתאים לשפה של יחסי אובייקט חיצוני ממני שאני צריך לשרוד אותו לעומת "אנחנו יחד" פה. אני לא שורד אותך אלא אני מסכים להרגיש ביחד איתך וזה אומר להרגיש על אמת את הפחד הכי גדול שלך או הכאב או הכעס הכי גדול שלך.

אז לשאלה איתה התחלתי הבנתי שאין לי תשובה הייתי זקוק לאבא חכם כדי לבדוק משהו אבל כעת אני מרגיש שאני זקוק לאבא אוהב או אולי אבא שמסכים ליפול איתי.

בדרכו של מטפל המחפש אחר האמת בלבד יאמר המטפל "אני בכלל לא אבא שלך אל תכניס אותי לעמדה הזו אני רק מחזיר אליך בחזרה אל הלא מודע שלך" .

לעומת זאת, דרכו של מטפל המחפש אחר הקשר היא "אין לי בעיה להיכנס איתך לעמדה של אבא שלך אבל אנחנו יכולים ללמוד יחד לעשות את זה אחרת הפעם".

זה מזכיר לי את הסשן נשימה באחד ממחזורי הלימוד שלנו בו תלמיד הרים את ידו וביקש שאגש אליו ומיד ביקש שאעטוף אותו בחיבוק חזק. זה בדיוק מה שלא היה מסוגל לבקש מאביו שנים. באותו רגע משהו התמלא החוויה החסרה התמלאה והתלמיד יכול היה קודם להתאבל ולבכות את הכאב הזה במסגרת סשן הנשימה על השנים האבודות אבל גם למלא את "החסר", ומשהו במערכת היחסים שלו עם אביו אכן השתנה, מבלי שאפילו דיברו על הדברים, מן קסם שכזה שבמקום אחד מתרחש משהו ובמקום אחר בעולם יש הידהוד להתרחשות הזו.

ג'נדלין אבי ההתמקדות, מי שגם היה ראש המחקר של קארל רוג'רס, הביא גישה מלאת חמלה שעיקרה כמו שאמר היא "קודם כל מפגש אנושי". תניח בצד את התיאוריות את הידע אפילו את ה"האמת" אם יש כזו, ותסכים להכיר בעובדה שאתה יצור מפוחד בדיוק כמו זה שיושב מולך.

הגישה של חקר נפש האדם על ידי מטפל חיצוני אוביקטיבי הצופה מהצד ומחזיר מראה בחזרה לא יכולה להתקיים בגישתו של ג'נדלין . זה לא שלגוף שלי יש אינטרקציה עם הגוף של המטופל אלא הגוף שלי עצמו הוא כבר האינטרקציה עם המטופל שלי. לכן להפריד אפילו ולומר כמו ויניקוט שאני "שורד" את המטופל כמו שהאמא שרדה את התינוק לא יהיה נכון. אין אמא חיצונית לתינוק, היא לא מתקיימת במנותק ממנו זו אשליה תפיסתית של מודל היחידות הישן.

בחדר אין מטפל ומטופל יש מטפל מטופל על כורסא אחת ועוד מטפל מטופל על כורסא שנייה שאינם נפרדים. אז את החוויה הזו החסיר ממני המטפל הלאקניאני שהיה עבורי אמנם אבא חכם אבל הבנתי שאני זקוק כעת לאבא טוב ומסכים ליפול.

אני שמח יחד עם אשתי להעביר הלאה את העבודה שלנו פרי עמל של שנים שקראנו לה פסיכותרפיה מבוססת נשימה והתמקדות FOBP focusing oriented breathworks psychotherapy.

גישה זו מניחה לנגד עינה לגשת ללא מודע לאו דווקא דרך מילים אלא דרך הגוף , דרך תחושות, דרך הנשימה והתרחבות התודעה. אבל גם וקודם כל הבנה עמוקה של הקשר עם האדם שמולי ומה מתעורר מתוך קשר זה.

בשבת האחרונה ברגע מתוק במיטה אמרה לי אהובתי "אני לא מבינה למה אנחנו לא קראנו לגישה שלנו "פסיכותרפיה מבוססת אנושיות ". זרקה רעיון…