מאת: חן עין-הבר
היום בקליניקה אמרתי למישהי, שהגיעה מותשת משבוע של הרבה אתגר הדדי במערכת היחסים הזוגית שלה: "את המקומות הפצועים שלנו (שנוצרו בתוך הקשרים הראשונים בחיינו) אנו יכולים לפגוש ולרפא רק בתוך קשר". לנוכח המשפט הזה, עם המותשות נכנסה גם הקלה. התזכורת לכך שהקושי הוא גם הזדמנות אדירה לריפוי וצמיחה, דווקא בתוך הקשר וביחד (!), החזירה אותה לחוויית החיבור שלה עם עצמה ועם בן זוגה.
הלוואי וזה היה כזה פשוט, שהבנה כזו הייתה פותרת את כל הקונפליקטים ומסירה את כל מערכות ההגנה שלנו. פצעי ההיקשרות שלנו מפעילים אותנו בתוך הקשרים הכי משמעותיים בחיינו, ויותר מזה – בוחרים עבורנו את הפרטנרים.
אז איך זה נשמע כשהילדים הפנימיים שלנו מנהלים את מערכות היחסים שלנו…? הנה כמה דוגמאות חיות:
"כבר חשבתי שעשיתי עבודה במקומות האלו ומבאס לגלות שהם עוד שם. חשבתי שאני כבר לא פועלת מהדפוסים האלו….", מישהי בקשר זוגי אחרי זמן ממושך של רווקות.
"איך אנחנו נופלים שוב ושוב לאותם בורות, נכנסים לאותן פינות…", משהי בתוך קשר ארוך טווח.
"איפה עובר הגבול בין "הקשיים בתוך הזוגיות הם הזדמנת לצמוח ולהתפתח יחד", לבין "זה קשר שלא יכול לעבוד, זה יותר מדי מטרגר ומתיש?" איך יודעים שנחצה הגבול? איך בטוחים שאנחנו לא מוותרים?"
"איך אני כל פעם נמשכת לגברים שלא יכולים לייצר עבורי תחושת ביטחון. כשאנו נפגשים מדהים לנו ואז בין המפגשים הם נמנעים מלשמור על רצף וחיבור ולהיות נוכחים בקשר, ודווקא גברים שמאוד נמצאים שם ורוצים אותי, חסרה לי שם משיכה", מישהי שהגיעה אלי שרוצה להשתחרר מהדפוס הזה.
"איך אני כל פעם מגלה, כשמתחיל להיווצר קשר, ששוב זו מישהי שרוצה ממני יותר ממה שאני הצהרתי שאני מוכן לתת ונעלבת, ואני מרגיש צורך להתרחק ולהיסגר, אפילו שהייתי מאוד פתוח וכנה מההתחלה".
אני מוצאת שככל שהילדים שהיינו עדיין כמהים לקבל מענה לצרכים שלא מולאו, ואנחנו פחות במגע איתם, כך הם משפיעים על הבחירות שלנו ומנהלים אותן עד כדי כך שמשפיעים על המשיכה המינית שלנו. משיכה שמופעלת מתוך מנגנונים הישרדותיים.
כשאנחנו כאינדיבידואלים פונים פנימה ועושים עבודה עם עצמנו, האם יכולים אותם מקומות הכמהים לנראות בתוך קשר, שזקוקים לבטוח כדי לפתוח את הלב… האם הם יכולים לקבל ריפוי מחוץ לקשר? ואם הם מנהלים את "המשחק" בתוך הקשרים והבחירות, איך נצא מהמבוי הסתום הזה?
הקשר קיים גם בין האני הבוגר והנוכח לבין החלקים הילדים בתוכי שנושאים את הכמיהה לקבל מענה. אני יכולה לתת להם נראות שלא הייתה, להרגיש את הרגשות שלא יכלו להרשות לעצמם להרגיש… ושיהיה איתי שם מישהו שלא יבהל, יזדהה או יופעל. מישהו שייתן תוקף לחוויה.
אז אוכל לזהות את אותו/ה ילד.ה פנימי.ת שמופיע.ה בתוך הקשר הזוגי, לתקשר את הצורך שלו/ה, ולהבין שלא בהכרח מי שמולי הוא המענה…
בתוך מערכת יחסים מתמשכת יש לנו את האפשרות ללמד את מערכות ההגנה האוטומטיות שלנו שוב ושוב, שגם כשנחווה למערכת שיש איום בתוך הקשר: גם אם הוא עכשיו נסגר ונאטם ואני יוצאת מגדרי לקבל אישור, גם אם היא עכשיו נזקקת ותלותית ואני חרד לאבד את העצמי שלי, גם אם נראה שיש כאן בור בלי תחתית שאף פעם לא באמת אוכל למלא עבורו… יש בנו את הבוגרים שיכולים לתת מקום לילדים שחווים מחדש את אותה סכנה קיומית, וחווית הערעור יכולה להתקיים בתוך הקשר עצמו, במקום לערער עליו. אנחנו בעצם בעדנו ולא נגדנו. ביחד.
באופן טבעי, המערכת שלנו נמשכת לכאלו שהפצעים שלנו יינגעו איתם. המקומות שעדיין נעים עם הכמיהה לקבל מענה יבחרו עבורנו את אלו שלא יתנו לנו לשכוח מאותן כמיהות… ונמצא עצמנו משחזרים בקשר את מה שאנו מבקשים לשנות.
עם זאת, ככל שנבין יותר את פצעי ההיקשרות שלנו ונגע בהם ממקום בוגר, נוכח וחומל, כך הילדים הפנימיים פחות ינהלו את הבחירות והמשיכות שלנו, ונוכל למצוא פרטנרים לקשר שיושתת על משיכה הדדית של שני בוגרים המסוגלים לקחת אחריות על עצמם ולראות את הפרטנרים שמולם גם כשהפצעים נגעים בתוך הקשר.
